הפרשה פותחת ביום השמיני, כלומר, בתום שבעת ״ימי המילואים״, ימים בהם הכוהנים הכינו

את עצמם לרגע המיוחל לקראת רדת השכינה למקדשם. ברקע נמצא עם ישראל במתח לקראת

השכינה. ״ וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם.״

כולם מתוחים ונרגשים לרגע הקדוש, אך את הרגע המיוחד הזה מפרים נדב ואביהו, בני אהרון,

ממנהיגי העם, בהחלטתם להקריב קטורת ביום השמיני של ההכנות, בניגוד להוראתו המפורשת של ה'.

״וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן... וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם״ האיסור האלוקי להקריב קטורת של שני

המנהיגים לא מונע מהם את העלאת הקרבן לה' בהתלהבות יתרה דווקא ביום חנוכת המשכן לעיני כל.

העימות הפנימי של האחים יצר מצד אחד פעולה, שנעשתה מהלב תוך כדי הערצה ואהבה לאלוקים, ומנגד,

חשיבה על כיבוד כללי ההתנהגות, שמצופים מהם. זוהי ההתחבטות המנהיגותית, בה הם שרויים.

כמצופה, תגובתו של ה' לא מאחרת לבוא ״תֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה׳.״

תגובתו של ה' מבליטה את ההשתייכות של בני האנוש, ובפרט המנהיגים שבהם לחוקי החברה. המנהיגות,

שאנו מחליטים לאמץ, מחייבת אותנו להיות אות ומופת לסובבים אותנו, במיוחד, בתחום המשמעת העצמית

ובציות לחוקים. איכות המנהיגות מחייבת את המנהיג להתנהל לפי חוקי הארגון, ולא לפי נבכי ליבו, ולא,

בעת הפרת הכללים יידרש המנהיג  לשאת כל עונש, שיידרש.

שבת שלום

משה קטן