תחילת הפרשה מהווה סיום טראגי לקנאותו הקיצונית של פינחס. בני ישראל מתרועעים עם בנות מואב בניגוד

להוראתו הישירה של משה. יתרה מכך, אחד מנשיאי בית האב, זמרי בן סלוא, מראשי שבט שמעון, משמש דוגמה

שלילית לכל העם, כאשר סורח אחר אישה מדיינית כהתרסה נגד מנהיגותו של משה. הקנאות של פינחס לערכים

ולכללי ההתנהגות, שהעם מחויב אליהם, מתעצמת, ומגיעה לשיאה בהריגתו של זמרי בן סלוא ובהריגתה של

האישה המדיינית. הקיפאון המנהיגותי של משה וזקני העם לגבי כל המתרחש סביבם יצר וואקום אשר לתוכו נכנס

המנהיג התורן פינחס, נכדו של אהרון הכוהן הגדול, ובכך נטל על עצמו רגע מכריע בפיקוד העליון בסיועו של משה

המנהיג, וכתוצאה מכך, עם ישראל ניצל ממגפה. למרות תגובתו ואישורו של אלוקים: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס

בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי."

פינחס היה הראשון והאחרון בהיסטוריה, שקנאתו אושרה, מה שמעיד, כי מדובר במעשה חריג במיוחד. מנהיגי הסנהדרין

מעודדים להחזיר את המורדים בחזון ובערכים, בדרכי נועם, בסבלנות ובסובלנות ובדרכי שלום, כפי שאלוקים מוסר למשה

המנהיג את המדיניות הנדרשת במצבים דומים: ״לָכֵן, אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם."
 

שבת שלום ושקטה
משה קטן