זו הפרשה הראשונה בספר ויקרא, הספר שמכונה  גם "תורת הכוהנים ". ״וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר... ״

הפרשה מפרטת את דיני הקורבנות כדי לכפר על חטאי בני ישראל, ובפרט על חטאי המנהיגים, להם מקדישה התורה התייחסות

ניכרת ״חטאת הנשיא, ״אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' ...״

המנהיג, ובמקרה שלנו המנהיג הבכיר שלכאורה כפוף לעצמו, מרשה לעצמו להודות בעברות המשמעת שביצע, מה שמאפשר

לסובבים אותו את הביטחון והחופש להודות בטעויות שגם הם ביצעו.

החרטה הגלויה והאמיתית של המנהיג מתאפיינת באמצעות הקרבת קורבנות, ומשמשת אות ומופת לכולם.

רבן יוחנן בן זכאי, אחד מגדולי התנאים, אשר כיהן כנשיא הסנהדרין התייחס לסגולות הקרבן של המנהיג כאות וכמופת

לעם: ״אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו״.

מנהיגים אינם מתביישים בחרטה ובבקשת הסליחה, כי גם מנהיגים הם בני אדם עם עוצמות וחולשות ביקורת אישית

גלויה של כל אחד מאיתנו מעידה על איכות ואומץ המנהיגות שלנו.

התכונה הנוספת הנדרשת  בתחום הביקורת היא, שאנו נדרשים לבקר את הטעויות שלנו, רגע לפני שאנו מבקרים את

הטעויות של הסובבים אותנו, כפי שחז״ל אמרו: ״קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים״

שבת שלום

המכון "לחקר המנהיגות היהודית"